יום א (יב טבת)
פרק ט
"וכתיב כי הדם הוא הנפש"
באדם למטה כתיב כי הדם הוא הנפש, הרי אף שהדם הוא מהגבורות, מ"מ ע"י הדם דוקא הוא המשכת החיות, וענין הגבורות שבזה הוא תגבורת החיות.
(סה"מ תשט"ז עמ' סב)
"אך מקום משכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים"
פעולת יעקב ב"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" היתה עבודה רוחנית – הוא המשיך וגילה במציאותו הגשמית את אור הנשמה בתוקף גדול, שזהו ענין האבנים (תוקף). וכאשר מתגלית במציאות הגשמיות מציאותה האמיתית (הנשמה), אזי אין להעלם והסתר של הגשמיות שום תפיסת מקום, ממילא לא יכולות חיות רעות להזיק ליעקב.
והיות ש"מקום משכן נפש האלקית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האיברים" – לכן עיקר גילוי תוקף הנשמה והרוחניות – "אבנים" – הוא דוקא ב"מוחין שבראש", "מראשותיו".
וזהו שרש"י ממשיך – "התחילו מריבות זו את זו זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו וזאת אומרת עלי יניח":
המריבה היתה (כפי שמסבירים המפרשים) בין האבנים שבמרזב, אשר היו "סביב ראשו", עם האבנים שבמזחילה, שהיו סביב גופו. ותוכן המריבה היה – ש"עלי יניח צדיק את ראשו כו'". כלומר, שתוקף (ענין האבנים) גילוי הקדושה בחלק הגוף של יעקב יהיה כמו תוקף (אבנים) הגילוי בחלק הראש של יעקב, "מקום משכן נפש האלקית".
"מיד עשאן הקב"ה אבן אחת" – גילוי תוקף הקדושה (אבנים) נעשה שווה בחלק הראש של יעקב ובחלק הגוף של יעקב, תכלית ושלימות החיבור וההתאחדות של "מעלה" ו"מטה" בתור "אבן אחת", על – ידי גילוי העצמות, שאז נעשה "וישכב במקום ההוא", השתוות הראש והרגל. [ופשיטא שאז אין נתינת מקום כלל להיזק החיות, ואדרבא].
ומכיון שגילוי העצמות נעשה דוקא על – ידי ה(ירידה ל)"מטה" [כיון שהגילוי אלקות ב"מעלה" הרי הוא גם מצד בחינת הגילויים, ודוקא ה"מטה" – היות שגדרו הוא "העלם" – מעורר המשכת וגילוי העצמות שאינו מוגדר בגדרים של העלם וגילוי], לכן נפעל תוקף הקדושה האמיתי (גילוי העצמות) על – ידי אבנים, בחינת "דומם". וזה נעשה אחר כך "מצבה" – "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה "בית אלקים", בית ודירה לו ית', לעצמותו.
(דבר מלכות ויצא אות י)
"מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה"
הנה המדות באים מהמוחין, דכאשר מתבונן בענינים לאהבתו ית' מוליד אהבת הוי'. אמנם כאשר הוא מעמיק את עצמו בהשכלה, כדבעי למהוי, און ער איז פאַרטרונקען און פאַראיינציקט בההשכלה, הנה אז אין מציאות להמדה, דהמדה היא כלולה בעילתה ואינה בפני עצמה. ורק כאשר ער טראָגט זיך אָפּ מהעילה און לאָזט זיך אַראָפּ אל העלול, הנה אז נעשה ההיפך מזה, שבעיקר נרגש מציאות המדה, שהיא בהתגלות, אלא שקשורה בההתבוננות שהולידה אותה, בפרטיות יותר בההתפעלות שכלי שבההתבוננות, וזה נותן חיות ותוקף בהמדה. וכמו במשל השלהבת שעל גבי הגחלת, שקשורה בהשלהבת שבתוך הגחלת דעל ידי זה יש קיום תמידי וחיות ותוקף בהשלהבת, כמו כן הוא בהאהבה שצריכה להיות קשורה עם האהבה כמו שהיא כלולה בהעילה.
(סה"מ תשי"ב עמ' רט)
יום ב (יג טבת)
"אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ"
גם הוא בעצמו נמצא במצב של פירוד ומלחמה, שהנשמה מושכת לצד אחד והגוף מושך לצד שני, ללא מושל ושולט [מושל ושולט אמיתי – שהיא הנשמה, שהרי הגוף אינו יכול להיות מושל ושולט על הנשמה, כמבואר בתניא ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'", וא"כ האופן היחידי של העדר מלחמה, הוא, שנפש האלקית מושלטת ושולטת על הגוף] – אזי נעשה "קשה עלי", ע"ד מארז"ל "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי".
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 267)
"כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו ככל אשר יגזור עליהם"
ובימינו אלה מוטל חיוב זה על כל אלה השייכים לד' אמות של תורה – דכיון שבנוגע לתורה נאמר "בי מלכים ימלוכו", נעשים הם בבחינת "מלך" להשפיע ולפעול בכל הסביבה שלהם בעניני יראת שמים.
ולא זה בלבד שאין זה בסתירה לעבודתו עם עצמו, אלא אדרבה עי"ז יתוסף עוד יותר בההתקשרות שלו עם התורה, ובמילא גם בהענין ד"בי מלכים ימלוכו" – להיות מלך על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מלך בה"עיר קטנה" שלו. להנהיגה ע"פ רצון הקב"ה.
ותוספת נתינת כח בכהנ"ל ע"י השמחה – ככל עניני עבודת ה' שצריכים להיות בשמחה דוקא – שפורצת גדר, לצאת מכל המיצרים וגבולים הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להפעולה על הזולת, ועד כדי כך שאפילו אלה שלא האמינו בכחם וחשבו שאבדה תקוותם ח"ו, יוצאים מהמיצרים וגבולים שלהם, ועד שפועלים גם בסביבתם כו', ועד שפועלים שהעולם כולו נעשה מואר ב"תורה אור".
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 80 – 79)
"כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך"
תכלית הידיעה היא שיומשך בהרגש הלב, וכמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך, שלזה לא מספיקה ההשגה דחיצוניות המוחין, אלא צ"ל ההשגה דפנימיות המוחין דוקא, לפי שמצד פנימיות המוחין יומשך האור בלב כמו שהוא במוח. והיינו, שעיקר ההתבוננות הוא כדי שיהיה ואהבת מלשון רצון, שהו"ע של עליה מלמטה למעלה, ועוד זאת, שהאהבה תורגש גם בנה"ב, כמ"ש בכל לבבך, וארז"ל בשני יצריך, דע"י בירור נפשו הבהמית נעשה יתרון האור מתוך החושך, שהאהבה דנה"א היא בחילא יתיר, והיינו, לפי שבנה"א עצמו לא יש רצון כזה כמו בנה"ב, וע"י בירור נה"ב נעשה גם בנה"א רצון כזה, והו"ע האהבה דבכל מאדך, שהיא בדרך עליה, והוא ע"ד מעלת הבע"ת של הצ"ג (והרי תשובה הו"ע העלאה).
(סה"מ תשט"ו עמ' קצט)
¯
ומצד התעלמות האור אפשרי שיהיה התהוות העולמות עד עוה"ז הגשמי. ועל זה ישנו ענין ירידת הנשמה למטה, שהנשמות הם המאירים את חושך העולם. וטעם הדבר שביכולת הנשמות להאיר את חושך העולם, הוא לפי שהנשמות שרשם מאצילות, כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא, ויתרה מזה, שהנשמות הם מפנימיות הכלים ופנימיות האור, ולכן הם אלקות בעצם מהותם, והיינו, שגם כמו שהם בבחינת אתה בראתה אינם כמו שאר הנבראים שהם יש ודבר נפרד, אלא הם אלקות בעצם מהותם, ולכן גם בהיות הנשמה למטה היא משגת וגם רואה אלקות, ועי"ז שגם למטה היא משגת וגם רואה אלקות, הרי כיון שההשגה היא בהנה"ב, הנה עי"ז מאירה הנשמה גם את הגוף ונה"ב (כמ"ש בכל לבבך, בשני יצריך), וסוכ"ס הרי הוא מברר גם את חלקו בעולם.
(סה"מ תשט"ו עמ' רד)
¯
ובנוגע לתלמידי הישיבות – הסימן להנהגתם כדבעי, הוא, לא רק כאשר רואים שלומדים תורה בהתמדה ושקידה, אלא גם כאשר רואים שכל אלה הנמצאים בסביבתם מכירים ומעריכים את מעלתם של לומדי תורה ומשתעשעים ("זיי צאַצקען זיך") עמהם, ובמילא, הרי זה פועל ומשפיע גם על ההנהגה שלהם, ובפרט כאשר התלמידים מדברים עמהם ומעוררים אותם כו', נוסף על היותם דוגמא חיה ע"י הנהגתם האישית. ומזה מובן שכאשר חסר בהפעולה על הסביבה – הרי זה מורה על החסרון בעבודתם בעצמם.
ולאידך גיסא, כאשר תלמידי הישיבות פועלים על הסביבה, אזי ניתוסף בהצלחתם בלימוד התורה, שנעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה.
ובפרט כאשר הפעולה על הסביבה היא בעניני יראת שמים, שעי"ז ניתוסף גם ביראת שמים שלו באופן נעלה יותר, ובמילא הרי זה פועל גם בלימוד התורה, שזוכה לכוין לאמיתתה של תורה, כמארז"ל "והוי' עמו שהלכה כמותו", והיינו, ש"תורת ה'" נעשית "תורתו", חד ממש.
ועד"ז בנוגע לכללות הנהגתו – שכיון שנעשה מלך ("מאן מלכי רבנן") ובעה"ב בכל הסביבה, הרי עאכו"כ שנעשה מלך על נה"ב ויצה"ר, כמ"ש בק"ש "ואהבת גו' בכל לבבך", "בשני יצריך", שגם היצה"ר מתהפך לאהבה את ה', שעי"ז ממלא הוא את רצונו של הקב"ה בתכלית השלימות.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 76)
¯
אודות תורה – אמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".
וצריך להבין:
ענינו של משל – אפילו משל של חכם בשר ודם, ועאכו"כ משל שבתורה – שצריך להיות מכוון להסברת הנמשל. ולכאורה, "תבלין" אינו משל מכוון לתורה, שהרי התבלין אינו מבטל את המאכל, ואילו התורה צריכה לבטל את היצה"ר, ומהו הפירוש "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" ?
והביאור בזה – שהיא הנותנת – דכשם שתבלין אינו מבטל את המאכל, אלא אדרבה, מטיבו ומכשירו להיות ראוי למאכל אדם, להיות דם ובשר כבשרו, שעי"ז יתעלה המאכל למדרגת מדבר, כך גם פעולת התורה בהיצה"ר היא לא לכלות ולאבד את היצה"ר, אלא אדרבה, לבררו ולזככו, שלא זו בלבד שלא יהיה מונע לעבודת ה', אלא שגם הוא יעבוד את ה', כמ"ש "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", "בשני יצריך".
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 229)
¯
ויש להוסיף שענין הנ"ל (שגם ע"י קו השמאל ניתוסף בקדושה, ואדרבה, בהתגברות יתירה) שייך עוד בזמן הגלות – ע"י עבודת התשובה, שמהפכים גם קו השמאל, "בכל לבבך בשני יצריך", "גם אויביו ישלים אתו, זה הנחש", היינו שמנצלים כל התוקף דקו השמאל (ה"נחש" שאמרו עליו "חבל על שמש גדול שאבד מן העולם") שעי"ז יתוסף בקדושה ("ישלים אתו"), ואדרבה – ביתר שאת וביתר עוז.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 81)
"אהבה עזה כרשפי אש"
ושר הטבחים בעבודה הו"ע רתיחת הדמים בקדושה, שהוא בחינת אהבה כרשפי אש, דשר המשקים הו"ע אהבה בתענוגים שהיא אהבה הנמשכת כמים, ושר הטבחים הוא אהבה כרשפי אש.
(סה"מ תשט"ז עמ' רלא)
יום ג (יד טבת)
"אהבה בתענוגים"
דשר המשקים הוא המשכת התענוג, שהרי מים מצמיחים כל מיני תענוג, והו"ע המשכת התענוג האלקי בכל סדר ההשתלשלות, ובגוף האדם הוא הקנה, דבקנה יש גידי המוח, וע"י הגידים נמשך התענוג מהמוח בכל הגוף, כמארז"ל תלת קני הוי חד פריש ללבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא, שהם אברים כללים, וזהו"ע הקנה שהוא ממשיך את התענוג מהמוח ע"י גידי המוח בכל הגוף. ובעבורה הוא לימוד התורה בתענוג, שהתענוג הוא הפנימיות שמהתורה, וכמו"כ התענוג בתפלה, דזהו"ע שר המשקים.
(סה"מ תשט"ז עמ' רלא)
"כמשל הזונה שבזה"ק"
[ועפ"ז יש לפרש מה שאומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – דלכאורה אינו מובן: הרי כל החטאים שמפרטים בהנוסח ד"על חטא" הם ע"י היצה"ר, ומהו החטא המיוחד שעליו אומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – שזהו מה שחוטאים בהיצה"ר גופא, שלא מבררים ומזככים אותו, אלא מכלים ומאבדים אותו, ובכך מסירים אותו מן הדרך, שאינו יכול להגיע לתכלית בריאתו – שהאדם יתגבר עליו וינצחו (כמובא בתניא משל הזונה שבזה"ק), ועד שיתהפך לטוב].
וזהו גם מ"ש "הליכות עולם לו", ודרשו חז"ל "אל תקרי הליכות אלא הלכות" – שענינה של התורה היא "הליכות עולם", לברר ולזכך את העולם.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 230)
יום ד (טו טבת)
פרק י
"כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב ולכן נקרא צדיק וטוב לו"
וענינו בעבודה בנפש האדם – שכח המעשה צריך להיות מחובר ומאוחד עם הכחות הנעלים דדיבור ומחשבה ובטל אליהם, עד כדי כך, שההנהגה במעשה בפועל ע"י הגוף מצד עצמו תהיה בדרך ממילא כפי רצון הנשמה, וכדאיתא בירושלמי ד"מנפשיה כרע".
ובהקדמה – שכשם שבכללות העולמות תכלית הכוונה היא לא עולם הבריאה ועולם היצירה, אלא עולם העשיה דוקא, עוה"ז הגשמי ממש, כך גם בעוה"ז גופא תכלית הכוונה היא לא כחות הנפש, שכל ומדות, אלא הגוף הגשמי דוקא, היינו, שהגוף הגשמי יהיה בטל בתכלית, ועד שמצד עצמו מתנהג כפי רצון הנשמה.
ולדוגמא: דבר האסור – צריך להיות מופרך לגמרי גם מצד גופו של יהודי, כך שבדרך ממילא לא ייעשה ("עס וועט זיך ניט טאָן")אצלו דבר איסור, וכמו בהמה שמטבעה אינה קופצת לתוך דבר המזיק כמו אש. אף שאין לה הבנה, כיון שזהו דבר שנוגע בעצם מציאותה.
ועפ"ז יש לבאר הדין שבעה"ב המאכיל פועלים דבר איסור צריך לשלם להם דמי הסעודה – דלכאורה אינו מובן: הן אמת שנפשו של אדם קצה בדבר איסור, אבל אעפ"כ, כיון שסוכ"ס אכלו (לפי שלא ידעו שזהו דבר דבר האסור) ושבעו, כך שבעה"ב חסך להם את הממון של סעודה זו, יש לו ליפטר מלשלם להם דמי הסעודה, ועכ"פ שלא יצטרך לשלם אלא דמי בשר בזול – אך ע"פ הנ"ל מובן, דכיון שנפשו קצה בדבר איסור, הרי גם גופו קץ בו, ובמילא, לא נעשה שבע מאכילה זו, ויצטרך לאכול סעודה נוספת !
והנה, האמת היא שלהיות מדריגה זו מאירה בגילוי – הרי זה ענין ששייך רק אצל צדיקים, דכיון שאין להם רע כלל (כמבואר בתניא), היינו, שהם במעמד ומצב כמו לפני החטא, כפי ש"עולם על מילואו נברא", וכמו שיהיה לעתיד לבוא, ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – הנה גם מצד הגוף לא שייך שיהיה אצלם ענין בלתי רצוי ח"ו, וכמ"ש "לא יאונה לצדיק כל און".
ולא זו בלבד שמצד הגוף לא שייך אצלם דבר איסור, אלא עוד זאת, שביטול הגוף הוא עד כדי כך שעושה מעצמו גם ענינים של הידור מצוה וכדומה.
וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שבעת שהשתתף באחת האסיפות של גדולי ישראל, וביניהם גם הגאון רבי חיים מבריסק, הבחינו הרבנים בהנהגת אדנ"ע בנטילת ידים לסעודה, ששופך ג' פעמים על כל יד, ושאלוהו היכן הוא המקור להנהגה זו, והשיב להם, שבזה הרגע אינו זוכר את מקור הדברים, אבל, כיון שנוהג כן, בודאי יש לזה מקור. והוסיף, שהרגיל את גופו שיתנהג מעצמו כמו שצריך להתנהג, ובמילא, כיון שאצלו נעשה כן ("בא אים טוט זיך אזוי"), הרי זו ראיה שכך צריך לעשות ! – ואח"כ הראה להם את המקור להנהגה זו.
- כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר זה כמה פעמים, ובשינויי נוסחאות, וכנראה שאירע ב' פעמים: פעם אחת – הראה את המקור על אתר, ופעם אחרת אמר כהנ"ל.
והיינו, שאצל צדיקים ישנו החיבור דכח המעשה עם הכחות הנעלים מצד הגוף עצמו ובדרך ממילא.
אבל אצל אלה שאינם שייכים למדריגה זו – הרי מצד הזוהמא שירדה לעולם ע"י חטא עץ הדעת [כולל גם בנוגע לבנ"י, שאף שבמ"ת פסקה זוהמתן, הרי ע"י חטא העגל חזרה זוהמתן], הנה מצד הגוף יש מקום שייעשה ("עס זאָל זיך טאָן") ענין בלתי רצוי; ואצלם תובעים שיהיה החיבור דכח המעשה עם הכחות הנעלים עכ"פ בדרך עבודה, בנוגע לפועל.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 42 – 41)
¯
אילו היה פועל בירור וזיכוך בנפשו הבהמית – לא היה צריך למלחמה עם הדבר המתברר. וע"ד מ"ש בגמרא שצדיק גמור מותר לו להתגרות ברשע, כי, להיותו צדיק גמור שאין בו רע, אין לו להתיירא שתהיה אחיזה להרע כו'.
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 173)
"דהיינו למאוס מאד בתענוגי עוה"ז להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאת תאוות הגוף בלבד ולא לעבודת ה'"
מדריגת "חכם" שבכאו"א מישראל ענינה שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, שזהו מפני היותו "חכם" – "איזהו חכם הרואה את הנולד", "שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש כו'", ע"י כח הפועל שבנפעל. ובפרט ע"פ מ"ש אדה"ז בתניא "שמעתי ממורי כו'" שמדרגת החכמה ענינה ההרגש "שהוא לבדו הוא ואין זולתו".
וכמו כן ישנם בכאו"א מישראל גם פרטי המדריגות ד"תם" ו"שאינו יודע לשאול", ואפילו המדריגה ד"רשע" – כמובן ממ"ש אדמו"ר האמצעי בתורת חיים שאפילו בצדיק גמור ישנה (לא רק המדריגה ד"אמה העבריה" ו"עבד עברי", אלא) גם המדריגה ד"עבד כנעני", ש"בהפקירא ניחא ליה", ועבודתו אינה אלא מצד אימת האדון שלא יכהו בשבט כו', ודוגמתו בעבודה הרוחנית הוא הארת המקיף דחיה ויחידה, שהוא כמו הכאת השבט של האדון.
וממשיך לבאר, שזהו מ"ש הרמב"ם שאפילו צדיק גמור שמואס ברע, הנה באותו רע שאין הטבעיות מחמדתו, "לא יאמר אדם אי אפשי כו', אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" – דלכאורה אינו מובן: כיון שהצדיק מואס ברע, איך יכול לומר "אפשי" ? – כי, זה גופא שמואס ברע הוא מפני ש"אבי שבשמים גזר עלי", אבל מצד הגוף הרי הוא במעמד ומצב ש"אפשי". וזהו גם ענין "עבדא בהפקירא ניחא ליה" – שעבודתו היא מצד אימת האדון, הארת המקיף דהנשמה כו', אבל מצד הגוף, "בהפקירא ניחא ליה".
ולהעיר גם מהסיפור שכאשר תלמידי הבעש"ט הרהרו כו', הראו להם מלמעלה שמשה רבינו מסביר מ"ש ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו וגו'" (דלכאורה "איך אפשר הדבר אשר אברהם אבינו יהיה מסתפק במאמר השם"), ש"זהו מצד הגוף, ואשר גם גוף קדוש בשר הוא".
(התוועדויות תשי"ג ח"ב עמ' 77 – 76)
¯
איתא בגמרא: "הר סיני, שירדה שנאה לאומות העולם עליו".
וענינו בעבודת האדם: "אומות העולם" – קאי על גשמיות וחומריות העולם, כמובן מדברי המדרש ש"נטל עשו (אוה"ע) בחלקו העולם הזה (גשמיות וחומריות) ויעקב נטל בחלקו העולם הבא"; ו"שנאה לאומות העולם" פירושו רגש של שנאה לעניני עוה"ז.
וזהו החידוש דמתן – תורה (ומתחיל מראש חודש סיון – ובמילא גם שבת מברכים שכולל ראש חודש סיון – מצד ההכנה למ"ת שנעשית כש"באו מדבר סיני") – שלא זו בלבד שנשלל התענוג ("מ'האָט ניט קיין געשמאַק") בעניני עוה"ז, אלא יתירה מזה, שנעשה רגש של שנאה לעניני עוה"ז.
(התוועדויות תשי"ב ח"ב עמ' 203)
¯
מהחידושים שיהיו בימות המשיח – ש"משיח אתא לאתבא צדיקים בתיובתא", היינו שגם אצל צדיקים (שלא שייך אצלם ענינים בלתי רצויים, ובפרט ע"פ המבואר בתניא במעלת הצדיק, שלא זו בלבד שאין לו רע, אלא יתירה מזה, שמואס ברע כו') יתוסף העילוי דתשובה.
(התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 96)
יום ה (טז טבת)
"די חשוכא מהפכן לנהורא"
לשון ניצוץ פירושו, שהוא מהות בפני עצמו שנפרד מן האור דהחכמה – עד שהוא מציאות של חושך, אשר, ענין זה מתאים עם משנת"ל בהמאמר שכוכבים הם למעלה מהשתלשלות – דמאחר שנפרד מענין האור, אין זה ענין של גילויים, אלא המשכת בחינת ישת חושך סתרו, סתימו דכל סתימין, וזה נמשך ע"י העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא, שעבודה זו מגעת למעלה מהשתלשלות, כי יתרון האור הוא מן החשך דוקא, שע"י שהחשך נהפך לאור נמשך מבחינת ישת חשך סתרו, וכמבואר בארוכה בהמאמר.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 38)
יום ו (יז טבת)
"שגם עבודתם בבחינת ועשה טוב בקיום התורה ומצוותיה הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות"
ועוד זאת, שלא זו בלבד שכל עניניו יהיו רק בתומ"צ, אלא שגם קיום תומ"צ גופא לא יהיה בשביל קבלת שכר שיהיה גילוי אור בנפשו, כי כאשר הכוונה היא בשביל הגילוי שבנפשו, אזי אין זה ענין של עבודה, אלא כמו משא ומתן בשביל להרויח (שעוסק בתומ"צ בכדי להרויח את הגילוי אור), אלא העבודה דקיום התומ"צ צריכה להיות מצד קבלת עול דוקא, שמצמצם את עצמו ומבטל רצונו לגמרי. והיינו, דעם היות אשר האמת כן הוא, שע"י קיום המצוות פועל המשכת האורות להיות דירה לו ית', מ"מ, כוונת העבודה לא צ"ל בשביל זה, כי אם לקיים תומ"צ מצד קב"ע דוקא. אלא שאעפ"כ התירו לקיים תומ"צ בשביל להמשיך אור בנפשו, לפי שהגוף ונה"ב אין להם געשמאַק בעניני אלקות, ולכן הנה גם כאשר מכוון בשביל הגילוי אור בנפשו, יש בזה ג"כ ביטול הרצון של הגוף ונה"ב, אבל מ"מ לא זהו תכלית העבודה, אלא תכלית העבודה הוא שיניח את עצמו לגמרי, וכל עבודתו תהיה רק לעשות נח"ר לו ית'.
(סה"מ תשט"ז עמ' קנב)
"ולא כדי לדבקה בו ית' בלבד לרוות צמאון נפשם הצמאה לה'"
האהבה צריכה להיות לא בכדי למלאות רעבונו וצמאונו (היינו ההרגש שמצד הנבראים), כי אם בכדי לקיים רצון הוי' דוקא, היינו שהוא בביטול לגמרי, וביטול זה הוא ע"י לימוד התורה דוקא, שענינה המשכה מלמעלה למטה.
(סה"מ תשט"ז עמ' קמד)
"לייחדא קב"ה ושכינתי' בתחתונים"
וזהו ג"כ מ"ש פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי, ואיתא בגמרא שבפסוק זה נרמזים כל הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח, הנה כל עבודות אלו אינו עושה בשביל עצמו, כי אם בשביל הרבים, לייחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים.
(סה"מ תשט"ז עמ' קנב)
¯
וזהו מ"ש ושמר את החסד, שהכוונה היא ע"ד מ"ש בזהר ע"פ ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, איש דא קוב"ה, אשר יקח את אחותו דא כנס"י (והו"ע יחוד הקב"ה וכנס"י, יחוד קוב"ה ושכינתיה), וכ"כ למה חסד הוא חסד הוא ודאי, והיינו שבכדי שתהיה ההמשכה למטה הרי זה ע"י החסד ממנו ית'. וכמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, דענין הזכירה שייך לומר רק על דבר שנופל בו ענין השכחה, והיינו דלהיות שכללות ההשתלשלות אינו תופס מקום לפניו ית', לכן אנו מבקשים זכור רחמיך וחסדיך, דרחמיך הו"ע יגמה"ר שלמעלה מהשתלשלות, כמ"ש ויעבור הוי' על פניו ויקרא הוי', דמ"ש ויעבור הוי' הוא הוי' עילאה שלמעלה מהשתלשלות, וחסדיך הוא בחי' רב חסד שלמעלה מהשתלשלות, כי מעולם המה, דעולם הוא לשון העלם, והיינו שהם בהעלם בשרשן, כענין ע"ס הגנוזות, ע"ס דעקודים, וצריך להמשיך בחינה זו בעולם כפשוטו, היינו שגם למטה תהיה ההמשכה דבלי גבול, ועי"ז הנה ועמדו זרים ורעו צאנכם. והמשכה זו היא ע"י האהבה דבכל מאדך דוקא, והיינו שלא מספיק קיום התומ"צ במחדומ"ע בלבד, שהרי מחדומ"ע הם רק לבושים בלבד שבאין ערוך לכחות הנפש, ובמכ"ש לבחינת הרצון, כידוע דמחשבה ודיבור הם כעין עילה ועלול, שהמחשבה הוא עילה לגבי הדיבור, וכמו"כ הדיבור לגבי המעשה, משא"כ המחדומ"ע לגבי כחות הנפש ובפרט לגבי הרצון הם באי"ע, ולכן צ"ל העבודה דבכל מאדך דוקא, שעי"ז יהיה המשכת רצה"ע. אמנם בכדי שהאהבה דבכל מאדך תפעל המשכת רצה"ע דלמעלה, צריך לזה כריתת ברית, דמאחר שאין הנבראים תופסים מקום כלל, איך ימשיכו ע"י עבודתם, אלא שהוא מצד הכר"ב שהעבודה דלמטה תמשיך הגילויים מלמעלה. ולכן מקדים הכתוב את הברית לחסד ושבועה, לפי שכללות ההמשכה הוא מצד הברית. וזהו והיה עקב תשמעון גו', דבהזמן דעקבתא דמשיחא תשמעון ודאי, לפי שהוא דור היותר אחרון, ולא ידח ממנו נדח, ולכן תשמעון ודאי, בבחינת בכל מאדך, ועי"ז ושמר את הברית גו', שתהיה הגאולה מהגלות ביד רמה, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.
(סה"מ תשט"ז עמ' רמב – רמג)
"כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתי' כו' ומסר גרמיה למיתה עלייהו למיפרק לון כו'"
אהבה דאברהם היא אהבה מוגבלת, כמובן ממ"ש באברהם "הלוך ונסוע הנגבה", לצד דרום, ששם הוא תוקף החום, ובמדרגה זו היא האהבה דאברהם; משא"כ האהבה דאהרן היא אהבה בלתי מוגבלת, שנמשכת בכל מקום, כאמור, "אוהב את הבריות".
וכיון שאהבה דאהרן היא בלי גבול שנמשכת בכל מקום, מובן, שאהבה זו אינה נשארת באופן של רצוא וכליון, אלא הכוונה היא שתהיה ההמשכה למטה דוקא. והיינו, שאע"פ שכללות ענין האהבה היא תנועה של רצוא וכליון, מ"מ, האהבה דאהרן היא באופן שהכוונה בזה הו"ע ההמשכה למטה.
וכמו ענין הצמאון, שאף שזהו תנועה של כליון ועליה, הרי הכוונה והמבוקש בזה – שיתנו לו הדבר שמרווה את הצמאון, שזהו"ע ההמשכה למטה.
ובאופן נעלה יותר – "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה כו'", והיינו, שאודות עצמו אינו חושב כלל, כי אם – "איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, לייחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים", לעשות לו ית' דירה בתחתונים, כך, שהמבוקש של אהבה זו הוא – המשכה למטה.
וזהו גם מה שאהרן נקרא "שושבינא דמטרוניתא" – דאף שענינו להעלות את המטרוניתא, מ"מ, הכוונה בהעלאה זו היא שתהיה ההמשכה למטה דוקא.
(התוועדויות תשי"ג ח"א עמ' 248)
יום שב"ק (יח טבת)
פרק יא
"כדתנן באבות הניעור בלילה כו' ומפנה לבו כו'"
וכפי שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר ששנותיו של יהודי אינן נמנות ע"פ ה"פּאַספּאָרט", שכן יתכן שע"פ ה"פּאַספּאָרט" הוא יהודי זקן בן שבעים שנה, ואילו בשנותיו האמיתיות שהם השנים שניצל לעניני תומ"צ, אינו אלא ילד קטן שמשחק תחת השולחן .... כי כאשר יצטרפו, מתוך כל שבעים שנותיו את משל הזמן שניצל לענינים שבשבילם צריך לנצל את הזמן, יעלה החשבון לשנים אחדות בלבד.
(התוועדויות תשי"ד ח"א עמ' 103)
"ולכן ארז"ל כל בי' עשרה שכינתא שריא"
כאשר יהודים מתאספים יחדיו – "אכל ביה עשרה שכינתא שריא" ועאכו"כ כאשר תכלית ההתאספות היא להביא לידי התעוררות בעניני תומ"צ, שאז נעשה לא רק "שכינתא שריא" בדרך מקיף, אלא באופן של המשכה בפנימיות, ולא רק בהגוף ונפש הבהמית אלא גם בחלקו בעולם, ועי"ז בכל העולם כולו.
(התוועדויות תשי"ד ח"ב עמ' 50)
עלונים אלו אי"ה יאוגדו לכדי ספר עם סיומו של מחזור לימוד השיעור היומי בתניא.
הערות והארות ותיקוני שגיאות הדפוס, יתקבלו בברכה.
בסייעתא דשמיא יצא לאור
ספר "ביאורים בספר התניא"
כרך א – ליקוטי אמרים .
כרך ב – שהיוה"א – קו"א .
כרך ג- ליקוטי אמרים (מחזור שני ).
הכולל ביאורים והעשרת ההתבוננות בספר התניא
ערוכים מכתבי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
להזמנות: 0527155039
לקבלת העלון ישירות לדוא"ל: A770@012.net.il
